יום רביעי, 17 בפברואר 2016

הרמב״ם אומר שבפעולה הזו יש שתי תופעות של גרימה ישירה:

הרמב״ם אומר שבפעולה הזו יש שתי תופעות של גרימה ישירה:
עו"ד נועם קוריס בפייסבוק
עו"ד נועם קוריס ביוטיוב
עו"ד נועם קוריס בטוויטר
עו"ד נועם קוריס בגוגל פלוס
עו"ד נועם קוריס, קבוצת עורכי דין בפייסבוק
עו"ד נועם קוריס בבלוגר
עו"ד נועם קוריס בלינקדין
עו"ד נועם קוריס בקפה דה מרקר
עו"ד נועם קוריס בישראל בלוג
עו"ד נועם קוריס בתפוז
עו"ד נועם קוריס ב simplesite
עו"ד נועם קוריס ב saloona

מאמרים פרי עטם של צוות משרד עו"ד נועם קוריס
מאמרם מאת עו"ד נועם קוריס
מאמרים מאת עו"ד 
נועם אברהם
מאמרים מאת עו"ד 
נועה מאיר
מאמרים מאת עו"ד יפית לוי
מאמרים מאת עו"ד יסידור שוורצמן
מאמרים מאת עו"ד עינב זכאי
מאמרים מאת עו"ד איתי ריזניק
מאמרים מאת עו"ד ארז פרסי
מאמרים מאת עו"ד לאה אביב

1.      העובדה שהאדם שסילק כרים וכסתות, סילק את המגן ובידי כך הוא לא משנה את פני הארץ אלא מסלק את המונע= גרימה ולכן חייב. הרי״ף טען כי הרמב״ם פוטר בגין גרימה עקיפה אך כאן הגרימה היא ישירה. לעומתו רבה פטר.
2.      הרמב״ם הרחיב את ההלכה כי מעשה סילוק המגן, ולא רק המעשה עד לסילוק המגן, נגזר מהרעיון של גרימה עקיפה ולכן משנה את ההלכה וקובע כי חייב.
בעצם יש 3 גורמים:
-     עשייה, פעולה ראשונה עד לגורם המנתק ולכן לא ניתן לייחס את העשייה.
-     גרימה, הפעולה האחרונה שגרמה לתוצאה הסופית, לאחר הגורם המנתק.
-     גורמים חיצוניים שלא קשורים אלי.
הרמב״ם טען שיש להרחיב את האחריות גם על גורם המעשה הראשון. מסקנת הרמב״ם ע״פ התלמוד היא שגרמא בנזיקין= חייב ולכן נחייב על המעשה הראשוני.

(ח) הזורק כלי של חבירו מראש הגג על גבי כרים וכסתות של בעל הכלי וקדם בעל הכלי והסיר הכרים הזורק חייב שזריקתו היא הגורם הראשון לשבירת הכלי, ואם קדם אחר וסלקן שניהן חייבין הזורק והמסלק ששניהם גרמו לאבד ממונו של זה.
/השגת הראב"ד/ הזורק כלי וכו' הזורק חייב. א"א [=אמר אברהם] לא ראיתי שיבוש כזה והזורק לעולם פטור, דפסיקי גיריה [=נפסקו חיציו] והמסלק אם הוא כדברי הרב חייב ואם כדברי אחרים פטור כדכתיבנא [=כאשר כתבנו].

לא משנה מי סילק את רשת הביטחון- הזורק כלי חברו ואחר סילק את הכרים>
-     הזורק הראשון חייב, הוא מניע את המנגנון מכיוון שהוא גרם לשבירת הכלי.
-     מסלק הכרים חייב, כי יש בפעולתו הבודדת יצירת נזק.
הראב״ד מנגד, טען כי הזורק הראשון פטור והמסלק חייב, מכיוון שהגרימה עצמה מנתקת ע״י ״כלו חיציו״= נפסקו חיציו, הזורק הראשון לעולם פטור מכיוון שהייתה קיימת הגנה מפני נזק. החיצים התעייפו ולכן המסלול השתנה ולכן המסלק גרם לנזק, והרי שעל גרימה חייבים.

(ט) וכן השורף שטרותיו של חבירו חייב לשלם כל החוב שהיה בשטר, שאע"פ שאין גוף השטר ממון הרי גרם לאבד הממון, ובלבד שיודה לו המזיק ששטר מקויים היה וכך וכך היה כתוב בו ומחמת ששרפו הוא שאינו יכול לגבות החוב אבל אם לא האמינו אינו משלם לו אלא דמי הנייר בלבד.
(י) וכן ראובן שהיה נושה בשמעון ומכר השטר ללוי וחזר אחר שמכרו ומחלו לשמעון, הרי נפטר שמעון כמו שיתבאר במקומו ונתחייב ראובן לשלם ללוי כל מה שבשטר, שהרי גרם לו לאבד השטר והרי הוא כמי ששרפו, וכן אם מחלו יורש ראובן משלם המוחל מן היפה שבנכסיו.
(יא) וכן העושה עבדו אפותיקי וחזר ושחררו חייב המשחרר לשלם לבעל החוב שהרי הפקיע שעבודו וגרם לאבד ממונו, וכופין את בעל החוב גם הוא לשחרר העבד כדי שלא יפגע בו ויאמר לו עבדי אתה.
וכן הדוחף מטבע חבירו ונתגלגל וירד לים חייב לשלם, וכן הצורם אזן הפרה חייב לשלם שהרי גרם לפחות דמיה, וכן המרקע דינרי חבירו והעביר צורתן חייב לשלם משום גורם, וכן כל כיוצא באלו הדברים.
(יב) הזורק כלי מראש הגג לארץ ולא היה תחתיו כלים וקדם אחר ושברו במקל כשהוא באויר קודם שיגיע לארץ, הרי זה האחר פטור שלא שבר אלא כלי שסופו להשבר מיד בודאי ונמצא כשובר כלי שבור ואין זה כגורם, וכן כל כיוצא בזה פטור.

מי סבור שחייבים בדין גרימא?
46.             רמב"ם סנהדרין ו
(א) כל דיין שדן דיני ממונות וטעה אם טעה בדברים הגלויים והידועים כגון דינין המפורשין במשנה או בגמרא חוזר הדין ומחזירין הדבר כשהיה ודנין בו כהלכה, ואם אי אפשר להחזיר כגון שהלך זה שנטל הממון שלא כדין למדינת הים, או שהיה אלם או שטמא דבר טהור או שהורה בכשרה שהיא טריפה והאכילה לכלבים וכיוצא בזה הרי זה פטור מלשלם, אף על פי שגרם להזיק לא נתכוון להזיק.

-     ר׳ מאיר טען שהמומחה פטור מכיוון שטעה בדברים שידועים לנחלת הכלל, ולכן לא יגרם נזק. אם המומחה טעה טעות מהותית בפסק דין- יהיה חייב בנזיקין.
-     רמב״ם טען בהלכות סנהדרין כי כל דיין שדן בדיני ממונות וטעה, הטעות משנה את התוצאה ולכן יש לחזור לדיון נוסף. אם אי אפשר לחזור לדיון, יש לבחון את גורם ה״כוונה״>

(ד) אבל מי שאינו מומחה ולא קבלו אותו בעלי דינין אע"פ שנטל רשות הרי זה בכלל בעלי זרוע ואינו בכלל הדיינין, לפיכך אין דיניו דין בין טעה בין לא טעה וכל אחד מבעלי דינין אם רצה חוזר ודן בפני בית דין, ואם טעה ונשא ונתן ביד חייב לשלם מביתו וחוזר ולוקח מבעל דין זה שנתן לו שלא כהלכה, ואם אין לו להחזיר או שטמא או שהאכיל דבר המותר לכלבים ישלם כדין כל גורם להזיק שזה מתכוין להזיק הוא.

    מי שאינו מומחה ואין לו הסמכה להיות שופט- הרי שהוא מזיק, ולכן אם טעה הוא ישלם כדין כי הוא התכוון להזיק.
    עם זאת, כאשר הוא טעה בדברים גלויים וידועים, הרי שאין כוונה ולכן פטור.

47.             רמב"ם חובל ומזיק ו
(א) המזיק ממון חבירו חייב לשלם נזק שלם, בין שהיה שוגג בין שהיה אנוס הרי הוא כמזיד, כיצד, נפל מן הגג ושבר את הכלים או שנתקל כשהוא מהלך ונפל על הכלי ושברו חייב נזק שלם, שנ' ומכה בהמה ישלמנה ולא חלק הכתוב בין שוגג למזיד.
(ד) היה עולה בסולם ונשמטה שליבה מתחתיו ונפלה והזיקה, אם לא היתה מהודקת וחזקה חייב ואם היתה חזקה ומהודקת ונשמטה או שהתליעה הרי זה פטור שזו מכה בידי שמים היא, וכן כל כיוצא בזה, וכל אלו הדברים ברשות הניזק אבל ברשות המזיק פטור עד שיתכוין להזיק כמו שביארנו.
/השגת הראב"ד/ ואם היתה חזקה ומהודקת ונשמטה או שהתליעה הרי זה פטור שזו מכה בידי שמים היא. א"א [=אמר אברהם] תמה אני מאי שנא אונס זה מרוח שאינה מצויה ומן הישן ובגמרא משמע דלא איתלע אונס דאי איתלע לאו אונס [=במקרה שהשליבה אינה מתולעת זה נקרא אונס, ובמקרה שהיא מתולעת אין זה אונס].

כאשר אדם עולה על סולם חדש ומחוזק, והוא נשבר> הרי שלא ניתן היה לצפות את הנזק ולכן המכה ניתנה ״בידי שמיים״ והאדם יהיה פטור,
אך כאשר הסולם היה ישן ועשוי מעץ> הרי שהייתי אמורה לצפות את הנפילה ולכן האחריות היא עלי.

סיכום הרמב״ם
* על פעולה= חייבים תמיד אדם מועד לעולם.
* על גרימה= יש מעמד נפרד:
-     אם יש צפיות כלשהי- כוונה או תוצאה טבעית של מעשה, הרי שהאדם יהיה חייב על כל מעשיו, כך האדם הראשון יהיה חייב בגין כל הגרימות- הישירות והעקיפות.
-     אך אם לחלוטין התוצאה בלתי צפויה, ניתן לייחס את תוצאות המעשה אל העשיה הראשונה. מדובר ב״מעשה בידי שמיים״ ולכן כאשר מדובר בגרימה עקיפה, בדיני אדם פטור אך חייב בדיני שמיים.

לרמב״ם בספרו ״מורה נבוכים״ יש גישה מיוחדת על השגחה אלוהית על העולם, לפיו אלוהים משגיח יותר על מי שיותר אכפת לו, ופחות על מי שפחות אכפת לו, כך שעל בני אדם אכפת לו במיוחד ולכן משגיח עליהם יותר מאשר על חיות. הפסוק העיקרי הוא ״פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון״.
הרמב״ם מתמודד עם פסוקי חז״ל שמתמקדים בהשגחה פרטית על כל פרט וחפץ בעולם כולו.
הרמב״ם טען כי מבחינת תוצאות המעשה, האדם הראשון אחראי על כל התוצאות שהיה יכול לצפות, ולכן במישור התיאולוגי המעשה הראשון אחראי.


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה