משרד עורכי דין ומגשרים

יום רביעי, 16 בספטמבר 2020

עורכי הדין והמהנדסים ישלמו על השימוש ברכב


עורכי הדין והמהנדסים ישלמו על השימוש ברכב
לפי החלטת בית המשפט העליון בערעורן של שתי חברות על קביעות המס של פקיד השומה נקבע כי תקנה 2(א) לתקנות מס הכנסה (שווי השימוש ברכב), התשמ"ז-1987 (להלן: תקנות שווי השימוש או התקנות) יוצרת נוסחה לחישוב שווי ההטבה לעובד בגין שימוש ברכב שהועמד לרשותו על ידי מעסיקו. במסגרת הנוסחה ניתן ביטוי לשני רכיבים: האחד, מחיר הרכב; השני, שווי השימוש ברכב הננקב בסכומים מדויקים.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריססוגיות משפטיות ב – ישראל היום!
עו"ד נועם קוריס - כותב בערוץ 7
עו”ד נועם קוריסכותב במקור ראשון
עו"ד נועם קוריסצבע אדום מבזק לייב

במסגרת שני פסקי הדין מושא הערעורים שלפנינו התקבלה עמדת המשיבים (להלן: פקיד השומה) לפיה אופן חישוב ההטבה הגלומה בהעמדת רכב לרשות העובד, הקבוע בתקנה דלעיל מהווה כלל מחייב אשר לא ניתן לסטות ממנו. מנגד, עמדת המערערות הייתה ועודנה כי מדובר בכלל היוצר חזקה הניתנת לסתירה. מאחר והשאלות העיקריות המתעוררות בשני הערעורים זהות, הדיון בהם אוחד.

המערערת בע"א 4096/18, חכם את אור-זך עורכי דין, היא חברת עורכי דין (להלן: חכם). בשנים 2015-2012 העמידה חכם שני כלי רכב לשני עורכי דין המשמשים כמנהליה. כלי רכב אלה שימשו את עורכי הדין גם במסגרת עבודתם וגם לצרכיהם הפרטיים. בתוך כך, התקינה חכם בכלי הרכב יומן ממוחשב שפיתחה חברת "הוצאה מוכרת בע"מ" וכינויו מערכת save tax (להלן: המערכת). המערכת נועדה לצורך מעקב ורישום הנסיעות ברכב, באופן המאפשר, לטענת חכם, להבחין בין נסיעות לצרכי עבודה לבין נסיעות פרטיות של המנהלים. כך, בתחילת הנסיעה נדרש הנהג לסווג את נסיעתו כ"פרטית" או כ"עסקית". בתום כל חודש מחושב היחס בין הנסוּעה (קילומטרז') הפרטית של העובד לבין כלל הנסוּעה ברכב ובהתאם לכך מחושב שווי השימוש בו. בהתאם לכך, בשנות המס הרלוונטיות בחרה חכם לזקוף לעובדיה את שווי השימוש ברכב בהתבסס על הנתונים אותם קיבלה מהמערכת ולא על פי השווי הנובע מאופן החישוב הקבוע בתקנות שווי השימוש.

פקיד השומה, אשר סבר כי חכם לא זקפה את שווי השימוש כנדרש משום שאין מקום לעמדתו להתחשב בנתונים אשר עלו מהמערכת, הוציא צו שומה הקובע כי על חכם לשלם את הפער שנוצר מהחישוב המוטעה בסך של 423,883 ש"ח. על צו זה הגישה חכם ערעור לפי סעיף 153 לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: הפקודה) לפני בית המשפט המחוזי בחיפה במסגרתו טענה, בעיקר, כי תקנות שווי השימוש משקפות חזקה הניתנת לסתירה, ולא כלל מחייב. יתרה מכך, יש להעדיף את הנתונים המופקים מהמערכת והמאפשרים חישוב "מס אמת", על פני חישוב המבוסס על סטטיסטיקות והערכות.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (ע"מ (חי') 11574-06-17) מיום 7.4.2018 דחה בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטת א' וינשטיין) את עמדתה של חכם בקבעו כי תקנות שווי השימוש מהוות כלל משפטי מחייב ולא חזקה הניתנת לסתירה. בית המשפט דחה את הטענה כי שימוש בנתוני המערכת מביא לחיוב ב"מס אמת" בעוד שהחישוב על פי תקנות שווי הרכב אינו מוביל לתוצאה כלכלית סבירה, וזאת ממספר נימוקים. בעיקר עמד בית המשפט על שני הנימוקים העיקריים הבאים: הנימוק האחד, כי חישוב שווי ההנאה שניתנה לעובד, בשל כך שהמעסיק העמיד לרשותו רכב צמוד, אינו יכול לנבוע מחישוב פשטני של היחס בין השימוש הפרטי שנעשה ברכב לכלל השימושים ברכב. שווי ההטבה נקבע בהתייחס לרכיבים נוספים אשר יש לקחת בחשבון, כגון עלות הטיפולים, חיסכון בעלויות מימון רכישת כלי רכב ועוד, כמו גם שקלול טובת ההנאה הבלתי-מוחשית בשל עצם העמדת הרכב לרשות העובד על כל המשתמע מכך. הנימוק השני, כי הפרספקטיבה הנכונה לחישוב השווי צריכה להיקבע בהתבסס על זווית הראיה של העובד, ולא של המעסיק. כך, הנוסחה שנקבעה בתקנות מבוססת על אומדנים וממוצעים של חישוב העלויות בהן יישא אדם פרטי לצורך רכישה והחזקה של רכב בעל מאפיינים דומים לזה שקיבל מן המעסיק. מנגד, חישוב המתבסס על נתוני המערכת מביא לכל היותר, לחישוב העלויות שהיו למעסיק בקשר לאותו רכב. בהתבסס על האמור, דחה בית המשפט המחוזי את ערעורה של חכם והורה כי שומת הניכויים שהוציא פקיד השומה תעמוד בעינה.

א. הרקע העובדתי בע"א 7550/18 - אור חי הנדסה בע"מ, היא חברה העוסקת בעבודות שיפוץ ותחזוקה של מבנים (להלן: אור חי). במסגרת פעילותה נדרשת אור חי לספק שירותי תיקון ותחזוקה סביב השעון. לצורך כך, במהלך השנים 2012-2009 העמידה כלי רכב צמודים לחלק מעובדיה אשר שימשו אותם בעבודתם וכן בנסיעות פרטיות מחוץ לשעות העבודה. בד בבד, התקינה אור חי אף היא בכלי הרכב את המערכת. בהמשך, ובהתאם לנתונים אשר עלו לטענתה מהמערכת, זקפה אור חי שווי שימוש נמוך מהקבוע בתקנות במהלך השנים הרלוונטיות ולחלק מכלי הרכב לא זקפה כלל, בטענה כי מדובר ב"רכב עבודה" הפטור מזקיפת שווי שימוש.

זקיפת שווי השימוש כפי שנערכה על ידי אור חי לא הניחה את דעתו של פקיד השומה, אשר סבר כי יש לחשב את שווי השימוש אך ורק על פי הקבוע בתקנות וכי רכביה של אור חי אינם נכנסים בגדר "רכב עבודה". בהתאם לכך, הוצא לאור חי צו שומה הקובע כי עליה לשלם את ההפרשים הנובעים מהחישוב המוטעה בסך של 675,029 ש"ח. על שומה זאת הגישה אור חי ערעור לפני בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו.


פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (ע"מ (ת"א) 13243-01-15) קיבל בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופט מ' אלטוביה) את עמדת פקיד השומה. בית המשפט דחה גם בעניין זה את הטענה כי החישוב על פי התקנות אינו מהווה כלל מחייב. בית המשפט אף הוסיף וקבע כי גם אם הייתה מתקבלת טענת אור חי כי האמור בתקנות הינו בגדר חזקה הניתנת לסתירה, הרי שלא הוכח כי ניתן להסתמך על נתוני המערכת כלל ועיקר לצורך כימות טובת ההנאה אשר צמחה לעובד כתוצאה מהעמדת הרכב לשימושו. בית המשפט הצביע על מספר ליקויים במערכת, בהם אי-רישום מטרות נסיעה, היעדר נתונים בדבר צריכת דלק, חוסר יכולת לוודא את זהות המשתמש ברכב ועוד. בנוסף, נדחתה טענת אור חי כי כלי הרכב המוצמדים לעובדיה באים בגדרי "רכב עבודה" המוחרגים מגדרי תקנות שווי השימוש. כך נקבע כי הגם שבחלק מכלי הרכב של אור חי מוחזקים כלי עבודה כבדים דרך קבע, הרי שאין כלי רכב אלה עולים לכדי "רכב עבודה" כהגדרתו בתקנות. בהקשר זה ציין בית המשפט כי הלכה למעשה גם אור חי סברה כי כלי הרכב שהעמידה לרשות עובדיה אינם "כלי עבודה", דבר העולה מכך שבשנות המס 2012-2010, בשונה משנת 2009, זקפה לעובדיה שווי שימוש בגין שימוש פרטי שעשו בכלי הרכב. לאור האמור דחה בית המשפט את הערעור.

טענות המערערות אשר יוצגו על ידי אותו משרד עורכי-דין חופפות במידה רבה ועל כן לשם הנוחות אציגן כמקשה אחת. על פי הטענה, נוסחת החישוב המופיעה בתקנות שווי השימוש קובעת חזקה הניתנת לסתירה ואין היא יוצרת הסדר שלילי נוקשה. התכלית האובייקטיבית של תקנות שווי השימוש היא הטלת "מס אמת" ואילו התכלית הסובייקטיבית היא יצירת ודאות ויעילות. במצב דברים זה, יש לבכר את התכלית האובייקטיבית ולאפשר לנישומים לסתור את החזקה האמורה. בהקשר זה צוין כי התקנות נשענות על הנחות יסוד היוצרות שורה של עיוותים. כך, בבסיס התקנות עומדת ההנחה שעיקר השימוש ברכב הוא פרטי כאשר ללא הצמדתו היה העובד רוכש רכב זהה. התקנות גם מניחות כי מדובר בכלי רכב חדש, בן כ-3 שנים וכי השימוש הפרטי בו עומד על היקף של 16,300 ק"מ בשנה. לעומת זאת, בעניינן של המערערות, כמו גם בעניינם של נישומים רבים נוספים, הנחות יסוד אלה אינן נכונות. כך, למשל, בעניינה של אור חי מדובר בכלי רכב ישנים, בני לכל הפחות 7 שנים, היקף הנסוּעה הפרטית בהם נמוך בהרבה ובשל ציוד העבודה הנמצא ברכב נדרשים עובדיה להחזיק רכב נוסף.

בנוסף, נטען כי במקום שבו הרכב מהווה "גורם ייצור" והנאת העובד ממנו היא שיורית ואגבית, יש לאפשר לעובד לסתור את ההנחה כי עיקר השימוש ברכב הוא פרטי. זאת, על אחת כמה וכמה בעניינה של אור חי, בה הצמדת הרכב לעובדים נכפית עליהם בשל כוננויות. על כן, יש מקום לראות ברכב כמצוי בבעלות משותפת של העובד והמעסיק. מכל האמור עולה כי הנחות היסוד העומדות בבסיס התקנות מביאות למצב בו נזקף לעובד שווי אשר אינו משקף את מאפייני הרכב שהוצמד לו. לעומת זאת, המערערות טענו כי המערכת אותה התקינו ברכביהן מהווה חלופה כלכלית מהימנה לכימות טובת ההנאה של העובד בגין רכב צמוד. לדבריהן, המערכת מאפשרת כימות מדויק של סך הוצאות הרכב אשר שימשו את העובד בפועל לצרכיו הפרטיים. כך, המערכת מבוססת על נתוני GPS אובייקטיביים המאפשרים זיהוי מיקום הרכב בכל רגע נתון ומסלול הנסיעה המלא משודר בזמן אמת אל שרתי המערכת. בנסיבות אלה, התעלמות מנתוני המערכת מביאה לאי-הטלת מס אמת ולכך שנזקפת לעובד הכנסה הגבוהה בהרבה מהיקף ההנאה הנובע משימושו הפרטי ברכב.

לחלופין נטען כי ניתן לעמוד על שווי טובת ההנאה הניתנת לעובד מסך הוצאות הרכב בהן נשא המעסיק בפועל, לרבות ההוצאות הכרוכות בנסוּעה העסקית, וזאת חלף הקבוע בתקנות שווי השימוש. בהתאם לכך, יש להגביל את גובה שווי השימוש לגובה ההוצאות בפועל. בהקשר זה נטען כי פעמים רבות עלויות המעסיק גבוהות מעלויות אחזקת רכב דומה באופן עצמאי ואף אם לא, הרי שהן מדד מהימן לכימות טובת ההנאה המתקבלת אצל העובד.

בנוסף, לטענת אור חי, כלי הרכב אותם הצמידה לעובדיה באים בגדר "רכב עבודה" כהגדרתו בפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן: פקודת התעבורה) במסגרתה נקבע כי רכב עבודה הינו "רכב שציוד עבודה מורכב עליו באופן קבוע, או שמבנהו עשוי לביצוע עבודה, ואינו מיועד להובלת משא או להסעת נוסעים". הגדרה זו המופיעה בפקודת התעבורה כאמור, אומצה בתקנות במסגרתן נקבע כי כלי רכב מסוג זה פטורים מזקיפת שווי שימוש. לטענתה, יש לבחון את התנאי בדבר השימוש והייעוד ברכב על בסיס השימוש העיקרי בו ואין בעובדה כי קיימת אפשרות אגבית להסעת נוסעים כדי לשלול את העובדה שמדובר ב"רכב עבודה". בהקשר זה ציינה אור חי כי מרבית עיסוקה במתן שירותים למשרד הביטחון ובמסגרת תנאי המכרז בו היא מועסקת, עליה להיות זמינה בכל עת. משכך, כלי הרכב המוצמדים לעובדיה מצוידים באופן קבוע בכלי עבודה כבדים. כמו כן, העבודות אותן היא מבצעת מביאות לכך שאף אם ניתן לשבת במושבי הרכב, הרי שהם מלוכלכים ומזוהמים.

מנגד, פקיד השומה סבר כי יש לדחות את שני הערעורים. לדבריו לשון התקנות ברורה והפרשנות אותה מציעות המערערות נעדרת עוגן לשוני. מדובר בהסדר מקיף ושלם המעגן כלל מהותי לקביעת שווי השימוש ברכב וכך אף עולה מההיסטוריה החקיקתית של התקנות. המחוקק היה ער לכך שקביעת שווי השימוש אינו מדויק ביחס לכל נישום והחליט כי משיקולי יעילות וודאות יש לעשות אומדן כללי. דהיינו, שווי השימוש הינו מונח נורמטיבי המבוסס, בין היתר, על הכרעות ערכיות, ולא הערכה מתמטית בלבד.

באשר לטענה כי התקנות יוצרות שורה של עיוותים, נטען כי קביעת שווי השימוש מצוי בחשיבה מתמדת ומעודכן מעת לעת וזאת על מנת להבטיח כי לא ייווצר תת-זקיפה של טובת ההנאה הצומחת לעובד. כמו כן, שווי השימוש נקבע כסכום קבוע מפני שהערכת טובת ההנאה הגלומה בשימוש ברכב אינה פשוטה וקביעתה באופן מדויק כלפי כל נישום אינה אפשרית. מרבית המאפיינים המשפיעים על שווי השימוש הם עלויות משתנות ובהן היקף הנסיעה, דלק, טיפולים, תיקונים וירידת ערכו של הרכב. בשל כך, קובעות התקנות הוראה מהותית המאפשרת לנישומים ולרשות המיסים ליישמה בקלות.

באשר לטענת המערערות בדבר אמינות המערכת, בית המשפט קבע כממצא עובדתי כי היא לא מהימנה וניתנת לשיבוש בנקל. המערכת מתבססת על דיווחי הנהגים והיא מאפשרת למנהל לבצע שינוי בדיווחים אלה ללא כל אפשרות ביקורת ומעקב. זאת אף ביתר שאת בשעה שהרכב מוצמד לבעל העסק כפי שמתקיים בעניינה של חכם. כמו כן, אף אם ניתן היה להתייחס לנתוני המערכת כמהימנים אין בכך כדי להשליך על העובדה כי חישוב גובה ההטבה בהתבסס על אותם נתונים הינו משימה מורכבת הדורשת משאבים רבים.

באשר לטענת המערערות כי יש להעמיד את גובה שווי השימוש בו נושא העובד על סכום ההוצאות בהם נשא המעסיק בפועל, נטען כי הוצאות המעסיק הן רק חלק מהמאפיינים המשליכים על חישוב ערכה של טובת ההנאה ממנה נהנה העובד. להוצאות אלה יש להוסיף עלויות מימון בהן היה נושא העובד לוּ היה רוכש רכב משלו לצד היבטים בלתי מוחשיים נוספים מהם הוא נהנה. כמו כן, עניינן של התקנות בשווי ההטבה הניתנת לעובד ולא בעלותה למעסיק, שכן פעמים רבות נהנה המעסיק מיכולת מיקוח גבוהה יותר כלפי נותני שירותים ומיתרונות נוספים שאינם מנת חלקו של העובד, ועל כן אין הכרח כי תתקיים חפיפה בין השתיים.

באשר לטענת אור חי כי כלי רכב שהצמידה לעובדיה הם "רכב עבודה", נטען כי אין רלוונטיות לשימוש העיקרי הנעשה בכלי הרכב ועל פי ההוראות הקבועות בפקודת התעבורה די באפשרות להסיע נוסעים כדי לשלול שמדובר ב"רכב עבודה". נוסף על כך, אף במישור העובדתי אין לטענה זו על מה לסמוך, שכן גם אם מושבי הרכב עמוסים בציוד ומלוכלכים, אין כל מניעה לפנותם מן חפצים המונחים עליהם ולאפסנם בתא המטען. בחקירתו הנגדית אף הודה מנהלה של אור חי כי חלק מן הציוד מפונה מכלי הרכב בתום יום העבודה וכי קיימת אפשרות להסעת נוסעים בהם. זאת ועוד, המערערת עצמה ייחסה שווי שימוש חלקי לעובדיה בשנים 2012-2010 בגין השימוש בכלי רכב אלה ועל כן היא מושתקת מלטעון אחרת.

כאמור, שני הערעורים, חרף הבדלים מסוימים ביניהם, עוסקים בשאלה עקרונית דומה במהותה: פרשנותן של תקנות שווי השימוש. וביתר דיוק – האם הנוסחאות הקבועות בתקנות הן הוראה מהותית הקובעת כלל אשר בצדו הסדר שלילי, או שמא מדובר בחזקה הניתנת לסתירה המאפשרת לנישומים להוכיח שווי שימוש בשיעור אחר.


בית המשפט העליון קבע שהאמור בתקנות אינו מהווה חזקה הניתנת לסתירה אל קביעה מוחלטת והכריע שיש לדחות את הערעורים ולחייב את כל אחת מהמערערות בתשלום הוצאות פקיד השומה, בסך של 40,000 ש"ח.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.


יום חמישי, 18 ביוני 2020

חברת החשמל תשלם פחות מ 6.5 אחוז מהאגרה

חברת החשמל תשלם פחות מ 6.5 אחוז מהאגרה
חברת חשמל תבעה נזקים של 320 מיליון ₪ ותשלם אגרה רק עבור סכום של 20 מיליון ₪, פחות מ 6.5 אחוז מהסכום הנתבע.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – סוגיות משפטיות ב – ישראל היום!
עו"ד נועם קוריס - כותב בערוץ 7
עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון
עו"ד נועם קוריס – כותב ב - cafe.themarker.com   

בית המשפט העליון דחה בימים אלו בקשת רשות ערעור. התביעה בעניין זה הוגשה על ידי המשיבה (להלן: "חברת החשמל") נגד מספר נתבעים (המבקש, המשיבים הפורמאליים ונתבעים נוספים שנמחקו בינתיים), כאשר מכל אחד מהם נתבע סכום שונה, וסכום התביעה הכולל הועמד מלכתחילה, לצורכי אגרה, על 20 מיליון ש"ח (סך הפיצויים שנתבעו בכתב התביעה המקורי עמד על 37,687,170 ש"ח). לימים אושר לחברת החשמל להגיש כתב תביעה מתוקן, במסגרתו הועמד הסכום שנתבע מהמבקש, ביחד עם אחר (המשיב הפורמאלי 2), על 3,836,625 ש"ח. כלל הסכומים הנתבעים בכתב התביעה המתוקן עומד על פי האמור בבקשת רשות הערעור על למעלה מ-320 מיליון ש"ח, ואולם המגבלה לצורכי אגרה נותרה 20 מיליון ש"ח בלבד.


במצב דברים זה, סבר המבקש כי על חברת החשמל להבהיר מהו הסכום הנדרש ממנו, בשים לב לכך שסכום התביעה הכולל הוגדל משמעותית. חברת החשמל דחתה דרישה זו, והבהירה כי הסכום הנתבע מהמבקש נכון למועד הגשת כתב התביעה המתוקן הוא 3,836,625 ש"ח, שהוא סכום הנמוך מהסעד הכספי בגינו שולמה אגרה. תשובה זו לא סיפקה את המבקש, שכן לשיטתו על חברת החשמל להבהיר כיצד היא מפחיתה את סכום התביעה נגד הנתבעים השונים, באופן המתיישב עם הגדלת סכום התביעה הכולל. אלא שלדרישה זו אין בסיס משפטי, שכן, כפי שהובהר ברע"א 7602/11 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' מיפרומאל תעשיות ירושלים בע"מ(12.7.2012): "הסעד המבוקש אינו אלא תקרה לסך הפיצויים שיתקבלו בסיומו של ההליך, אולם אין בו כדי להגביל את היקף הנזק ואף לא את היקף אחריות הנתבע" (פסקה 6). מעמדה עקרונית זו מתבקשת המסקנה כי נתבע המגביל את תביעתו לצורכי אגרה מגביל אך את הסכום הכולל שיכול להיפסק לטובתו, ואינו נדרש להגביל את רכיבי התביעה באופן שיתיישב עם הגבלה זו (וראו גם בת"א (מרכז) 7394-07-10 טרייד אין השרון נ' ג'רסי, פסקה 114 (3.9.2014). ערעור על פסק דיני נדחה בע"א 8839/14 שהדי נ' טרייד אין השרון בע"מ (25.9.2017)). מטעם זה נדחתה הבקשה על ידי בית המשפט קמא (כבוד סגן הנשיא, השופט יצחק כהן), ומטעם זה קבע בית המשפט העליון גם דינה של בקשת רשות ערעור זו להידחות.

בית המשפט העליון קבע, שהמבקש מנסה להבחין את ההלכה שנקבעה בשניים: ראשית, בשל כך שבכתב התביעה המקורי הגבילה חברת החשמל לצורכי אגרה לא רק את הסכום הכולל של התביעה, אלא גם את הסכום הנתבע מחלק מהנתבעים, באופן שהסכום המצרפי של התביעות הועמד על 20 מיליון ש"ח. אכן כך נהגה חברת החשמל בשעתו, ואולם אין בכך כדי לחייבה לנהוג באותה דרך גם עתה, משאושר לה להגיש כתב תביעה מתוקן.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

יום חמישי, 14 במאי 2020

השופט פסל את עצמו אך ידון בתיק בכל זאת

השופט פסל את עצמו אך ידון בתיק בכל זאת

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – סוגיות משפטיות ב – ישראל היום!
עו"ד נועם קוריס - כותב בערוץ 7
עו”ד נועם קוריס - על פיגועי טרור, איראן וטראמפ
עו"ד נועם קוריס – כותב ב - cafe.themarker.com  

בית המשפט העליון הכריע בימים אלו בערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופטת ח' קיציס) מיום 25.12.2018 בע"א 23926-10-17 לפסול עצמו מלדון בעניינה של המערערת.


המערערת ערערה לבית המשפט המחוזי על החלטת בית משפט השלום בתביעה כספית שהגישו נגדה המשיבים 2-1. ביום 13.11.2018 פסל עצמו סגן הנשיא, השופט י' שינמן, מלדון בהליך בקובעו כי "לצערי כשנכנס המשיב לאולם הסתבר לי שאני מכיר אותו", וביום 25.12.2018 התקיים דיון בערעור בפני השופטת ח' קיציס, שבמהלכו הציע בית המשפט כי הוא יפסוק דרך הפשרה לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט). משההצעה נדחתה, נקבע כי פסק הדין יישלח לצדדים. הצדדים הסכימו שקביעת בית משפט השלום כי התביעה נגד המשיב 3 מסולקת – תבוטל. בהמשך אותו היום, ולבקשת בית המשפט, המציא בא כוח המערערת תצהיר מסירה על ההחלטה האמורה למשיב 3 (להלן: התצהיר). עם קבלת התצהיר החליט גם מותב זה על פסילתו בקובעו –"נוכח זהות מאשר התצהיר-אין לי מנוס אלא לפסול את עצמי מלדון בתיק. צר לי על התמשכות ההליך, והעיכוב שנגרם לצדדים. התיק יובא לכב' השופט שפסר לקביעת אופן [כך במקור] המשך הדיון בתיק".

מכאן הערעור שלפנינו. בתמצית, נטען כי בית המשפט שגה עת פסל את עצמו מלהוסיף ולדון בהליך שכן אין בזהות מאמת התצהיר, שאין לו כל קשר או עניין בהליך, כדי להקים עילת פסלות. למצער, נטען כי היה על בית המשפט לשמוע את עמדת בעלי הדין טרם שיחליט בעניין.

המשיבים 2-1 סבורים כי דין הערעור להידחות, שכן לדבריהם מדובר בניסיון של המערערת לסרבל את ההליך ולהאריך את הטיפול בו. לגופם של דברים הם סבורים שיש מקום לכבד את החלטת השופטת לפסול עצמה. ביום 17.1.2019 הודיעו המשיבים כי מאמת התצהיר הודיע לבית המשפט קמא שהחתימה על התצהיר מטעמו זויפה לכאורה. המשיבים ציינו כי אין בכך כדי לשנות מעמדתם כאמור מעלה.
בתגובתה לערעור ציינה המערערת כי העובדה שמאמת התצהיר הודיע לבית המשפט קמא שחתימתו זויפה, לכאורה, אך מחזקת את טענותיה בערעור דנן.

לאחר שבית המשפט העליון עיין בערעור על נספחיו ובתשובה לו, בא בית המשפט לידי מסקנה כי יש לקבלו ולהורות כי הדיון בהליך יוסיף להתקיים בפני השופטת ח' קיציס. סעיף 77(א)(א1)(1) לחוק בתי המשפט קובע כי שופט לא ישב בדין אם מצא כי "צד להליך, בא כוחו או עד מרכזי, הוא בן משפחה של השופט או שקיימת ביניהם קרבה ממשית אחרת". אך לאחרונה ציינתי בעניין אחר כי "אין די בעצם ההיכרות או הקרבה של השופט לאחד הצדדים להליך כדי להביא לפסילת המותב, ויש להצביע על 'קרבה ממשית' המבססת חשש ממשי למשוא פנים". הוטעם כי קרבה ממשית, כאמור, תיבחן בהתאם לנסיבותיו הפרטניות של המקרה, בשים לב לאופי ההיכרות וטיב היחסים, משכם ומידת הקרבה לנושא הסכסוך הנדון בפני המותב (ע"א 3168/18 שפורר נ' לשכת עורכי הדין בישראל, פסקה 4 (11.6.2018)). באותו עניין נקבע כי אמנם, מקום שבו מדובר ב"פסילה עצמית" מצד בית המשפט, נקודת המוצא היא כי יש ליתן משקל רב לתחושתו הסובייקטיבית של השופט, וכי לא בנקל יתערב בית משפט זה בהחלטתו שלא להוסיף ולדון בעניין מסוים. עם זאת, צוין כי "עניין של מה בכך אינו יכול להקים עילת פסלות בהינתן העקרון הבסיסי שעליו אנו אמונים כשופטים ולפיו הזכות לשבת בדין משמיעה לנו גם את החובה לעשות כן" (שם, בפסקה 5).
האיזון הראוי בין השיקולים השונים הצריכים לעניין מוביל במקרה דנן אל המסקנה כי אין כל מניעה שההליך יוסיף להתנהל בפני השופטת ח' קיציס. כמפורט בערעור ובתשובה לו, למאמת התצהיר אין כל זיקה שהיא להליך, והוא אינו צד לו. זאת ועוד – מהחלטת בית המשפט קמא לא עולה כי מדובר ב"קרבה ממשית" למותב אשר יש בה כדי להקים נסיבות אובייקטיביות המצדיקות את פסילתו בהתאם למבחנים שנקבעו לכך בפסיקה, וכבר נפסק שקשר "עקיף" הוא לבדו אין די בו כדי להקים עילת פסלות (ע"א 5197/10 שירותי בריאות כללית נ' ריקמן, פסקה 6 (16.8.2010)). דברים אלה יפים מקל וחומר בענייננו שבו כלל לא פורט בהחלטה מהו הקשר של המותב למאמת התצהיר. ההודעה שנמסרה לבית המשפט ולפיה חתימת האימות על התצהיר זויפה, אין בה כדי לשנות ממסקנה זו.

אשר על כן, הערעור מתקבל והתיק יוסיף להישמע בפני השופטת ח' קיציס. המשיבים ישאו בהוצאות המערערת ובשכר טרחת עו"ד בסך 5,000 ש"ח.   

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

יום רביעי, 15 באפריל 2020

העליון: ניצול השואה יאלץ לשלם

בית המשפט העליון קבע שתביעתו של ניצול השואה לא תידון אם לא יופקד בה סכום אגרת בית המשפט שנקבע.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:
עו"ד נועם קוריס - כותב בישראל היום
עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון
עו"ד נועם קוריס כותב בערוץ 20
ביום 15.1.2020 הגיש המערער עתירה לבית משפט זה בעניין תגמולים המגיעים לו לטענתו לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, התשי"ז-1957 (בג"ץ 390/20). בד בבד הוגשה בקשה למתן פטור מתשלום אגרת בית משפט. בהחלטת כב' הרשמת ש' עבדיאן מיום 21.1.2020, נקבע כי אף אם מצבו הכלכלי של העותר אינו מן המשופרים, אין מקום להורות על פטור מתשלום אגרה הואיל ועל פני הדברים העתירה אינה מגלה עילה להתערבות בית משפט זה. בנסיבות העניין ולפנים משורת הדין, האגרה הועמדה על סכום מופחת של 1,000 ש"ח. מכאן הערעור שלפנַינו.


לטענת המערער, על הרשמת היה לקבל את בקשתו, לאור התשתית העובדתית שהניח בדבר מצבו הכלכלי הקשה, בדומה להחלטות קודמות שניתנו בבית משפט זה בעניינו בהן פטרו אותו מתשלום אגרה.

בית המשפט העליון קבע שדין הערעור להידחות. נאמר, כי גם בהליך אחר בעניינו של המערער (בשג"ץ 571/20 סמדר נ' היועץ המשפטי לממשלה (23.1.2020)), כבר נקבע שאחד התנאים למתן פטור מתשלום אגרה הוא כי ההליך העיקרי יגלה עילה. מבלי לקבוע מסמרות ייאמר כי מעיון בעתירת המערער, ועד כמה שניתן להבין ממנה, עולה כי היא אינה מגלה עילה במידה המצדיקה מתן פטור מתשלום אגרה, וזאת אף מבלי להידרש למצבו הכלכלי. זאת גם נוכח חוסר פירוט העילה, השיהוי בהגשת העתירה ואי מיצוי ההליכים המתאימים. על כן, נקבע בהחלטת בית המשפט העליון, כי אין מקום להתערב בהחלטת הרשמת, בשים לב לכך שבית המשפט הלך לקראת המערער והפחית את סכום האגרה בה הוא חויב.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי ותביעות ייצוגיות מאז שנת 2004.


יום רביעי, 5 בפברואר 2020

מדיניות הפרטיות - כדאי שתדע! מה בעלי האתרים חייבים לגלות לך

מדיניות הפרטיות - כדאי שתדע! מה בעלי האתרים חייבים לגלות לך 
התקנות החדשות בחוק הגנת הפרטיות מחייבות בין היתר לפרסם מדיניות פרטיות בקשר עם מאגרי מידע שנשמרים, שימו לב שהמועצה להגנת פרטיות מעודדת אתרי אינטרנט לפרסם מדיניות פרטיות פשוטה, מנוסחת בשפה ידידותית, שתבהיר לגולשים מהם נוהגי האתר בתחום איסוף המידע האישי והשימוש בו
ועוד כמה מאמרים שכתבתי:
עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון
עו"ד נועם קוריס כותב בערוץ 20
עו"ד נועם קוריס – סוגיות משפטיות ב – ישראל היום
למרות שפעמים רבות יכול מסמך גנרי לענות על דרישות תקנות חוק הגנת הפרטיות, כדאי לשים לב שלא תמיד יכולה להופיע מדיניות פרטיות כמסמך שנוסח בצורה אחידה. כפי שמציע אתר תקנון בקטגוריית מדיניות פרטיות, לעיתים דרישת מסמך מדיניות הפרטיות ותנאיו הוא נגזרת מנהגיו ופעילותו הפרטניים של כל אתר ואתר. על מסמך מדיניות הפרטיות לשקף בצורה מדוייקת ושלמה את הפעילות. במידה שחל שינוי בצורת ההתנהלות הנהוגה באתר, על המדיניות לשקפו במועד תחילתו
בין הנקודות שמסמך מדיניות פרטיות צריך להתייחס אליהן
זהות הגוף המפעיל את האתר, מענו ודרכי ההתקשרות עימו
איזה מידע אוסף האתר אודות המשתמש, תוך אבחנה בין מידע שנאסף בידיעת המשתמש מראש (לדוגמה: טפסים מקוונים המשתמש נדרש למלא) לבין מידע שנאסף כחלק מתהליך הגלישה באתר (כדוגמת כתובת IP שממנה מגיע הגולש, דפים שהוא צופה בהם וכיו"ב)
האם המידע מזהה אישית את הגולש
כיצד יישמר המידע הנאסף
האם חלה על המשתמש חובה חוקית למסור את המידע או שמסירתו מותלית ברצונו
מה השימוש שייעשה במידע
האם המידע יימסר לצדדים שלישיים, ואם כן – לאילו צדדים שלישיים ובאילו נסיבות
האם האתר מפעיל אמצעים העלולים לשמש להתחקות אחר גולשיו, כדוגמת Cookies או Web Beakons.
במידה שמופעלים אמצעים כדוגמת Cookies – מהם אמצעים אלה, לאיזה מטרה הם משמשים, האם הגולש יכול לנטרל אותם ומה תהיה תוצאת הניטרול
האם האתר מתיר לצדדים שלישיים – כדוגמת מפרסמים או חברות לניהול פרסום המשלבות 'באנרים' באתר - להתחקות אחר משתמשי האתר. אם כן, באילו אמצעים מתבצעת התחקות זו, לאיזו מטרה, מהו המידע האישי שהיא חושפת אודות הגולש וכיצד ניתן להמנע ממסירתו
איזה צעדים נוקט האתר לאבטחת המידע הנאסף ומה מידת הבטחון שהם מעניקים לגולש
הודעה בדבר זכותו של הגולש לעיין במידע ולתקנו או למוחקו, כאמור בהוראות חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981
הבהרה האם מדיניות הפרטיות תתוקן מעת לעת, מה תהיה תחולת התיקון והיכן וכיצד יפורסם
לא מיותר לציין, כי בהתאם לפרסומים, המועצה להגנת פרטיות בישראל סבורה עוד כי –
הצבת 'רוגלות' (Spywares) לסוגיהן במחשב המשתמש היא עבירה פלילית לכאורה אם לא קיבלה הסכמה מפורשת ומודעת של המשתמש. לעניין זה הסכמה מודעת פירושה חתימת הלקוח על טופס משוב חיובי וברור.
בכל מקום שהמידע הנאסף אודות הגולש הוא מידע המזהה או עלול לזהותו אישית, אין להסתפק במדיניות פרטיות אלא לקבל הסכמה מפורשת של הגולש לאיסוף המידע. בפרט יש להקפיד בכך בעת שהמידע הנאסף מיועד להעברה לצדדים שלישיים או בעת שאתר האינטרנט מתיר לצדדים שלישיים לאסוף מידע על גולשיו (לדוגמה: בעת שחברות המנהלות את הפירסום באתר מורשות להציב Cookies במחשב המשתמש באמצעות ה'באנרים' שהן מציגות בפניו);
המועצה קוראת שלא להשתמש באמצעים המנטרים את פעילות הגולש באתר, כדוגמת Cookies, אלא אם הדבר נחוץ לתפקודו התקין של אתר האינטרנט, רק במידה הנחוצה לתפקוד תקין כאמור ורק אם לא נמצא אמצעי אחר שפגיעתו בפרטיות קטנה יותר. במקרה כזה ממליצה המועצה להימנע ככל הניתן משימוש ב- Cookies קבועים ולהסתפק ב- Session Cookies בלבד, שיפקעו עם סגירת הדפדפן. בכל מקרה קוראת המועצה שלא לאחסן ב- Cookie מידע אישי בכלל, ובלתי מוצפן בפרט, כדוגמת כתובות דואר אלקטרוני;
המועצה קוראת שלא להתיר לצדדים שלישיים לאסוף מידע על פעילות גולש באתר אלא אם הדבר נחוץ לתפקודו התקין של אתר האינטרנט, רק במידה הנחוצה לכך ורק אם לא נמצא אמצעי אחר שפגיעתו בפרטיות קטנה יותר;
נוסח לדוגמה של מדיניות פרטיות.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק דיני אינטרנט, פרטיות ובייצוג משפטי ותביעות ייצוגיות מאז שנת 2004.